ציוץ מחדש מ-@DeFaakto:
ניתוח גרמני שפורסם בפרנקפורטר רונדשאו מפרק את 'הסכם מכה' בין ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן, ושואל שאלה שרק לעיתים רחוקות נשאלת בגלוי: האם 'מיני-נאט"ו אסלאמי' זה יוצר ביטחון או כאוס? ההסכם משלב צבא טורקי גדול עם תעשייה ביטחונית מתקדמת, ארסנל גרעיני פקיסטני וכוח פיננסי סעודי עצום, אך המחבר טוען שכוח גולמי לבדו אינו יוצר ברית צבאית יעילה.

השאלה המרכזית היא נגד מי מכוונת ברית זו בפועל. התשובה, כפי שהניתוח רואה אותה, היא 'נגד הלא נודע'. לנאט"ו היה אויב ברור בברית המועצות ובהמשך השיג מחדש מטרה דרך המלחמה של רוסיה באוקראינה; לגוש החדש הזה אין אויב מוגדר כזה. טורקיה מתעקשת רשמית כי היא אינה מכוונת למדינה ספציפית, אך המאמר מציין שישראל, בהתחשב בהיסטוריה של ארדואן של עוינות, אינה מאמינה להבטחות.

הזווית המשכנעת ביותר: לשלוש המדינות יש אינטרסים ביטחוניים שונים לחלוטין. טורקיה מתמקדת בסוריה ובמזרח הים התיכון, פקיסטן בהודו ובאפגניסטן, וערב הסעודית במפרץ, בתימן ובאיראן. אין איום משותף אחד המאחד את החישוב הצבאי שלהן. המחבר שואל האם כוחות סעודיים יילחמו באופן ריאלי לצד כוחות טורקיים בסוריה, או האם פקיסטן תשלח כוחות לתמוך בריאד נגד החות'ים. אין תשובות ברורות.

המאמר דן ב'מיני-לטרליזם': מדינות המבטיחות את ביטחונן בו-זמנית באמצעות הסדרים מרובים, בדומה לכך שערב הסעודית חתמה על הסכם עם פקיסטן בספטמבר 2025 ועל הסכם ביטחוני נוסף עם וושינגטון בנובמבר 2025 ללא סתירה – היגיון הקרוב יותר להסכמי סחר חופשי מאשר לבריתות צבאיות נוקשות. המחבר מזהיר כי לסחר יש אינטרסים ברורים ובוררות בינלאומית, בעוד שלביטחון צבאי חסרים בהירות והתייחסות אלה.

אפילו בקרב בעלות הברית הקרובות ביותר, שבריריות ניכרת: ארה"ב וישראל חלוקות כיום על הטיפול בשליחי איראן בלבנון ועל תוכנית השלום בעזה בין הנשיא טראמפ לראש הממשלה נתניהו. המסקנה: ברית שאינה לוקחת בחשבון את האינטרסים של מדינות אחרות באזור עלולה להביא יותר אי-ודאות מאשר יציבות. גידור מכל הצדדים אינו בהכרח הופך אומה לבטוחה יותר ממה שהייתה קודם לכן.