ההסכם, המלכודת, וקאליבאף שמחכה מאחורי הקלעים

יש שתי דרכים לקרוא את השיחות הנוכחיות בין ארצות הברית לאיראן.

הדרך המנומסת אומרת שדיפלומטים עובדים, מתווכים מתווכים, טהראן וושינגטון מנסות לסיים את המלחמה, וכולם מחכים לחתימות.

הדרך הריאלית אומרת משהו אחר: המשטר האסלאמי פצוע, שרשרת הפיקוד שלו לא ברורה, המנהיג העליון החדש או כמעט בלתי נראה או כמעט לא מתפקד, ומוחמד באקר קאליבאף אולי ממקם את עצמו כך שכל הסכם עם ארצות הברית יהפוך לתפיסת כוח פנימית.

לא הפיכה עם טנקים בטלוויזיה.

הפיכה של המשטר עצמו.

מהסוג שבו כולם עדיין לובשים את אותה חליפה, אותו דגל נשאר למעלה, אותן סיסמאות ממשיכות, אבל מרכז הכוח האמיתי זז בשקט.

ואם אין בכלל הסכם אמיתי? אז כל התהליך הזה יכול להיות משהו אחר: מלכודת של טראמפ שנועדה לחשוף את הפילוגים בטהראן, לדחוף אותה להתחייבויות בלתי אפשריות, ולגרום למשטר האסלאמי להיות הבעלים של הכישלון.

כך או כך, משהו חשוב קורה מאחורי ההצהרות הרשמיות.

ההסכם הוא לא רק מדיניות חוץ

על הנייר, השיחות עוסקות במלחמה, במצרי הורמוז, בסנקציות, בחומר גרעיני, בחיזבאללה, בערבויות, ובכמה כל צד יכול למכור כניצחון.

אבל בתוך איראן, זה לא רק על וושינגטון. זה על טהראן.

כל הסכם עם ארצות הברית ייצור מיד שאלה שהמשטר לא יכול לברוח ממנה:

מי באמת מוסמך לחתום על ההסכם, לאכוף אותו, למכור אותו לציבור ולשרוד אותו?

השאלה הזאת חשובה יותר מהנייר עצמו.

אם המשטר האסלאמי חותם על משהו ואז לא מצליח לאכוף אותו מול משמרות המהפכה, הפרלמנט, מערכת המשפט, המיליציות, התקשורת ומשרד המנהיג העליון, ההסכם הופך להוכחה לחולשה. אם מישהו כן יכול לאכוף אותו, האדם הזה הופך למרכז הכובד האמיתי.

כאן קאליבאף נכנס לתמונה.

איפה מוג'תבא?

הגרסה הרשמית אומרת שמוג'תבא ח'אמנאי חי ומתפקד כמנהיג העליון.

אולי.

אבל התמונה הציבורית מוזרה.

הוא לא מתנהג כמו מנהיג מלחמה גלוי. הוא לא נושא את המשטר בפומבי. הוא נראה מתווך, מסונן ומוגן בשכבות של שתיקה. זה לא אומר שהוא מת. זה אפילו לא מוכיח שהוא לגמרי מחוץ לכוח.

אבל זה כן תומך באפשרות חשובה מאוד:

ייתכן שמוג'תבא כרגע הוא פחות שליט ויותר חותמת.

סמל פצוע. שם בראש הדף. חלק הכרחי בתיאטרון של המשטר.

ואם המנהיג העליון הוא חותמת, השאלה האמיתית היא: מי מחזיק את היד שמזיזה אותה?

קאליבאף הוא לא רק יושב ראש הפרלמנט

קאליבאף הוא לא יושב ראש פרלמנט רגיל.

הוא איש משמרות המהפכה לשעבר, מפקד משטרה לשעבר, ראש עיריית טהראן לשעבר, יו"ר הפרלמנט הנוכחי, ואחד השורדים המנוסים ביותר של המשטר. הוא מכיר את עולם הביטחון. הוא מכיר את עולם הכסף. הוא מכיר בירוקרטיה. הוא יודע לשבת עם דיפלומטים ועדיין לדבר בשפה של טילים.

השילוב הזה חשוב.

עראקצ'י יכול להיות הפנים הדיפלומטיות. קאליבאף יכול להיות הגשר הפוליטי והביטחוני. וזה תפקיד הרבה יותר מסוכן.

אם קאליבאף קרוב לתיק השיחות, הוא לא שם כדי לקשט את החדר. הוא שם כי התיק הזה אינו דיפלומטי בלבד. הוא קשור להישרדות המשטר, למשמעת פנימית, ולמי שינהל את היום שאחרי.

הקיצונים מבינים את זה. לכן ההתקפות עליו חשובות. אנשים בתוך המשטר לא נלחצים מאנשים חסרי משקל. הם נלחצים כשמישהו מתקרב להזיז את מרכז הכובד.

ההפיכה אולי לא תיראה כמו הפיכה

אנשים מדמיינים הפיכות כחיילים שמשתלטים על תחנות טלוויזיה.

זה פשוט מדי עבור הרפובליקה האסלאמית.

במערכת הזאת, הפיכה יכולה להיראות כמו תיאום.

היא יכולה להיראות כמו צורך של ביטחון לאומי.

היא יכולה להיראות כמו ניהול זמני של המצב שאחרי המלחמה.

היא יכולה להיראות כמו יושב ראש פרלמנט שהופך למתווך שאי אפשר לעקוף בין משרד החוץ, משמרות המהפכה, מערכת המשפט, מועצת הביטחון, ומה שנשאר ממשרד המנהיג העליון.

אם ייחתם הסכם, קאליבאף יכול לומר:

• מנענו קריסה.
• פתחנו מחדש את העורק הכלכלי.
• הוצאנו ויתורים.
• הצלנו את המדינה.
• הגנו על המערכת בזמן שהקיצונים הרגשיים רצו התאבדות.

זה סיפור חזק.

ובדיקטטורות, סיפורים חשובים. לא מפני שהציבור מאמין להם, אלא מפני שאליטות צריכות תירוצים כדי להחליף צד.

הסכם ייתן לקאליבאף את התירוץ הזה.

הוא יכול להפוך לאיש שהופך תבוסה לניהול, נסיגה לאסטרטגיה, והשפלה לחוכמה.

התנהגות קלאסית של המשטר האסלאמי: להפסיד קשה, לקרוא לזה ניצחון, ולהעניש כל מי שזוכר את האמת.

החתימה סמלית. היישום הוא הכוח

המילה החשובה אחרי כל הסכם לא תהיה שלום.

היא תהיה יישום.

מי שולט בהקלה בסנקציות?

מי שולט בכספי השיקום?

מי שולט בהסדרי הורמוז?

מי שולט בנרטיב הניצחון?

מי מחליט אילו קיצונים הם מחבלים פנימיים?

מי מחליט אילו כלי תקשורת חצו את הקו?

מי מחליט אילו מפקדים נאמנים מספיק לסדר שאחרי המלחמה?

אם קאליבאף מתקרב למנופים האלה, הוא לא צריך להכריז על עצמו כמנהיג העליון.

מספיק שהוא יהפוך לאדם שכולם חייבים לעבור דרכו.

זה כוח.

ההסכם יכול להפוך לטיהור פנימי

אחרי כל הסכם, המשטר עלול להתחיל מיד לצוד בוגדים.

לא את הבוגדים האמיתיים. לא את האנשים שהרסו את איראן במשך עשרות שנים.

הם ישתמשו בהסכם כתירוץ לסגור חשבונות פנימיים.

מי שהתנגד להסכם ייקרא חסר אחריות. מי שהדליף ייקרא מרגל. מי שמבקר את קאליבאף ייקרא מפלג. מי ששואל על מצבו של מוג'תבא ייקרא נכס של האויב.

כך משטרים סמכותניים מתכנסים אחרי השפלה. הם לא יכולים להודות בתבוסה כלפי חוץ, אז הם מפצים בהפגנת כוח פנימה.

אם קאליבאף חכם, הוא לא יתחיל בדרמה. הוא יתחיל במשמעת.

תיק תקשורתי כאן. שינוי ביטחוני שם. ועדה פרלמנטרית. תיק משפטי. כמה אזהרות. כמה מעצרים. כמה פרישות.

הסכין תהיה עטופה בשפה מנהלית.

או שאולי טראמפ מציב מלכודת

יש אפשרות נוספת.

מה אם אין הסכם אמיתי?

או יותר מדויק: מה אם הנשיא טראמפ נותן לטהראן להאמין שיש הסכם, ובמקביל בונה את התהליך כך שהמשטר ייאלץ או לקבל כניעה משפילה או לחשוף את עצמו בסירוב?

זה לא בלתי הגיוני.

טראמפ מרוויח ממצב שבו הפלגים באיראן רבים בפומבי. הוא מרוויח אם טהראן מדליפה תנאים מזויפים, מגזימה, מכחישה, סותרת את עצמה ואז נראית כאוטית. הוא מרוויח אם העולם רואה את המשטר האסלאמי כצד שלא מסוגל לקבל החלטה סופית.

והוא מרוויח אם שפת ההסכם דוחפת את איראן להתחייבויות שהיא לא באמת יכולה לקיים:

• אורניום מועשר ברמה גבוהה.
• הורמוז.
• מיליציות.
• לבנון.
• אימות.
• ערבויות.

המשטר יכול לומר כן כדי לשרוד את השבוע. אבל האם הוא יכול לאכוף את הכן הזה על משמרות המהפכה, חיזבאללה, המיליציות העיראקיות, רשתות ההברחה, הקיצונים, ומשרד הנהגה פגוע?

זאת המלכודת.

הסכם על נייר הוא קל.

משטר שמציית לנייר הוא החלק הקשה.

ייתכן שטראמפ בודק אם לטהראן עדיין יש שרשרת פיקוד. אם אין לה, השיחות הופכות למבצע מודיעיני עם מיקרופונים: מי מגיב, מי מתעכב, מי סותר, מי נבהל, מי מדליף, מי חוסם.

בקריאה הזאת, הכמעט-הסכם אינו שלום.

הוא תא לחץ.

מה צריך לעקוב אחריו

אם התיאוריה הזאת נכונה, צריך לעקוב אחרי השפה.

האם קאליבאף מופיע יותר סביב התיק הדיפלומטי?

האם תקשורת המשטר מתחילה לתאר אותו כאחראי, פרגמטי, אסטרטגי, או עמוד יציבות?

האם הקיצונים תוקפים אותו בצורה ישירה יותר?

האם מוג'תבא נשאר מוסתר, מתווך, או מיוצג במסרים במקום בפיקוד גלוי?

האם משמרות המהפכה מתחילות להשתמש במילים כמו אחדות, חבלה, משמעת וביטחון לאומי?

האם הפרלמנט פתאום הופך למרכזי ביישום ההסכם?

האם מערכת המשפט פותחת תיקים נגד אנשים שמואשמים בהחלשת המדינה בזמן השיחות?

האם המשטר מוכר את ההסכם לא כפשרה, אלא כהתנגדות שאילצה את אמריקה לסגת?

זה יהיה הסימן.

לא שלום.

מיתוג מחדש.

הקריאה שלי

אני לא חושב שהמשטר האסלאמי מנהל משא ומתן מעמדה של כוח.

אני חושב שהוא מנהל משא ומתן כי המערכת ספגה מכות קשות, שרשרת הפיקוד נפגעה, הורמוז הפך מנוף ללחץ לנטל, והמשטר צריך חמצן.

אבל חמצן הוא פוליטי.

מי ששולט בבלון החמצן שולט בחולה.

כרגע, קאליבאף נראה כאחד האנשים הבודדים בתוך המערכת שיכול לעמוד בין הדיפלומטים, מדינת הביטחון, הפרלמנט, ומה שנשאר ממשרד המנהיג העליון.

וזה הופך אותו למסוכן.

אם יהיה הסכם, הוא עשוי להפוך לאיש שיאמר שהוא הציל את המשטר האסלאמי.

אם ההסכם ייכשל, טראמפ עשוי לומר שטהראן מעולם לא הייתה רצינית ולהשתמש בכישלון כדי להצדיק את השלב הבא.

שני התרחישים רעים ליציבות הפנימית של המשטר.

ההבדל היחיד הוא זה:

אם יש הסכם, קאליבאף עשוי להשתמש בו כדי לרכז כוח.

אם אין הסכם, ייתכן שטראמפ השתמש בשיחות כדי לחשוף שאף אחד בטהראן לא באמת שולט.

ואולי זה הסיפור האמיתי.

לא ההסכם.

חלל הכוח שמאחוריו.